הסיפור של טייגר.

רוטוויילר בן שלוש שמשפחתו הייתה בביקור משפחתי — האמא, הסבתא, שני ילדי הגן — וכל הביקור היה "שמרו על הכלב." לא בגלל שהוא עשה משהו. בגלל שלא ידענו מה הוא יכול לעשות.

טייגר לא היה אלים. אבל לא היה מאולף. ובגוף של רוטוויילר, "לא מאולף" נשמע אחרת. לא שלחנו אותו לפנסיון כי יש בעיה — שלחנו אותו כדי לקנות שקט נפשי. כדי שנדע שאנחנו יכולים לסמוך עליו.

שלושה שבועות. ביתית. עם מסגרת, עם עקביות, עם עבודה על ציות בסיסי ועל ריסון עצמי.

הכלב שחזר אלינו הוא הכלב שרצינו מלכתחילה. ישב בשקט כשהסבתא נכנסה. הניח לילדים לרוץ לידו. שכב על השטיח בסלון ולא הפריע. יוסי ישב לידו ואמר: "סוף סוף יש לנו כלב שנוכל לקחת גאווה בו."