הוסקי שמצא דרך לברוח מכל גדר, מכל חדר, מכל פתרון שהמצאנו — זה בורה. לא כי הוא רצה לברוח מאיתנו, אלא כי זה מה שהוסקים עושים: הם בעלי עניין. הם מחפשים. הם לא יודעים לשבת.
בין הבריחות, גם לא הצלחנו לצאת איתו לטיולים. משיכות כל הזמן. נגד כל כלב אחר שראה — התרגשות בלתי נשלטת. גיבוי אל פח אשפה, אל ילד, אל ציפור שישבה על גדר. שלושה רצועות קרועות בשנה.
ניסינו קולר חשמלי. לא השתמשנו בו לאחר שניה — זה לא היה לנו. ניסינו חזיה נגד משיכות. עזר קצת, אבל לא שינה התנהגות.
משה אמר משהו שהחזיק אותי: "אתה לא רוצה לשלוט בגוף שלו. אתה רוצה לשלוט בקשב שלו." ומאותו רגע הכל הפך שונה. לא עצרנו את בורה — לימדנו אותו לתת לנו את הקשב שלו לפני שהוא מגיב.
שנים עשר שבועות. עשרה מפגשים. ועכשיו בורה יוצא לטיול בלי שקורע לי את הזרוע. הוא עדיין מסתכל על ציפורים, אבל הוא מסתכל — לא רץ.