ראלף היה הכלב שחלמתי עליו. רועה גרמני, מלכותי, נאמן. בשנתיים הראשונות הוא היה מושלם. ואז, בלי שום סיבה ברורה, משהו השתנה.
הוא התחיל לנהום על אנשים שהתקרבו. לא כולם — רק גברים, רק בצורות מסוימות, רק כשהיה קרוב לאוכל שלו. אבל "לא תמיד" זה לא מספיק כדי להרגיש בטוח. הפסקתי לקחת אותו לפארק. הפסקתי להזמין חברים. ובלילות שמעתי את עצמי חושב — אולי אני צריך למסור אותו.
הגעתי למשה אחרי שחבר טוב שלי, שניסה לפייס את ראלף, קיבל נגיסה קלה. לא עמוקה — אבל מספיק. ידעתי שזה לא יכול להמשיך.
משה ביקש שאביא את ראלף לפגישה ראשונה בלי שאני אגיד לו כלום מראש. רצה לקרוא את הכלב בעצמו. עמד מרחק, לא הסתכל אליו ישירות, ואחרי כמה דקות — ראלף ניגש אליו. אני עמדתי בצד ולא האמנתי למה שראיתי.
"יש לו טריגר ספציפי," אמר משה. "זה לא תוקפנות כללית. זה פחד מסוים שמתבטא בנהמות. ופחד אפשר לטפל בו."
עשרה שבועות. שמונה מפגשים. ועבודה שעשינו גם בינינו, בין הפגישות. ראלף הולך היום לפארק. מתקרב לאנשים. יושב בשקט כשחברים מגיעים. והאמון שחזר בינינו — אני לא מצליח להסביר אותו במילים.