לונה הגיעה אלינו כגורה של שלושה חודשים — לברדור שחורה עם עיניים חומות ענקיות ואופי שנראה מושלם. בשנה הראשונה הכל היה נפלא. היא הייתה חברותית, שמחה, אהבה כל אדם שפגשה.
ואז, בסביבות גיל שנה וחצי, משהו השתנה. לונה התחילה לנהום על אנשים זרים שהתקרבו. לא כולם — רק אנשים שהיא לא הכירה, רק כשהם ניסו לגעת בה. הסלמנו את זה. "היא פשוט מגוננת," אמרנו לעצמנו.
עד הביקור המשפחתי. דוד שלנו ניסה ללטף אותה, ולונה נשכה אותו. לא חזק — אבל מספיק כדי להשאיר סימן, ומספיק כדי שנבין שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה לבד.
ניסינו שני מאלפים לפני שהגענו למשה. הראשון אמר "להראות לה מי הבוס." השני אמר "לתת לה חטיפים כשהיא רגועה." אף אחד לא הבין את השורש. משה ישב בשקט, הסתכל על לונה עשר דקות, ואמר: "היא לא תוקפנית. היא מפוחדת. ותוקפנות מפחד זה דבר שאפשר לשנות."
שלושה שבועות בפנסיון הביתי. כל יום קיבלנו עדכון בוואטסאפ — תמונות, סרטונים, הסברים. ראינו את השינוי קורה בזמן אמת. ביום שהלכנו לאסוף אותה, לונה ניגשה לאורי, ישבה, ונתנה לו את הכף. כאילו אמרה: "אני מוכנה לחזור הביתה."
שמונה חודשים עברו מאז. לונה מקבלת אורחים בשקט. מרשה לאנשים זרים ללטף אותה. והדוד שלנו? הוא המאהב הגדול שלה עכשיו.