הסיפור של לוזי.

מלטיז שנשכה את ילדי המשפחה בכל פעם אחר. לא תמיד. לא בחוזקה. אבל מספיק כדי שהילדים יפחדו ממנה, ומספיק כדי שהיא תפחד מהם.

לוזי הייתה הכלבה שהבטחנו לילדים. "כלב קטן, ידידותי, יהיה חבר שלכם." מה שקרה במציאות היה אחרת. הילדים ניסו לחבק, לוזי ננסה. הילדים ניסו לשחק, לוזי הסתתרה. ופעם אחת — שן קטנה, אצבע קטנה, והילדה הגדולה שלנו לא רצתה לגעת בה שבועיים.

משה ביקר ובדק את הדינמיקה בין לוזי לבין הילדים. "הכלבה מפחדת מהם כמו שהם מפחדים ממנה," הוא אמר. "זה מעגל. צריך לשבור אותו."

שישה שבועות של עבודה על חשיפה מדורגת, על שיח בין הילדים לכלבה, ועל הגדרת גבולות ברורה — מה מותר ומה לא, משני הצדדים. הילדים למדו כמו הכלבה.

היום לוזי ישנה בחדר של הילדה הגדולה. מותחת את עצמה לידה בשקט. ופעם בשבוע, בערב שישי, הן שתיהן כרוכות יחד על הספה.