הסיפור של ברונו.

בוקסר אנרגטי שקפץ על כולם — ילדים, גדולים, נרצה או לא נרצה. ברונו לא היה אגרסיבי, הוא היה נלהב. אבל 30 קילו של נלהבות זה לא תמיד חמוד.

ניסינו אילוף שגרתי — שיעורים שבועיים, תרגולים בבית. ברונו למד מצוין בשיעור ושכח הכל בבית. הפיצול בין "מה שהוא יודע" לבין "מה שהוא עושה" היה מתסכל עד כאב.

החלטנו לנסות את הפנסיון. ארבעה שבועות, סביבה ביתית, עם משה ומשפחתו. לא כנל, לא שטח מסחרי — בית.

בשבוע הראשון קיבלנו עדכון שברונו עדיין קופץ. בשבוע השני — שהתחיל לשבת לפני שמניחים לו את הקערה. בשבוע השלישי — שהוא מקבל אנשים בשלווה בכניסה. ובסוף השבוע הרביעי, כשהלכתי לאסוף אותו, לא האמנתי לכלב שעמד מולי.

ברונו חזר עם שגרה. עם הבנה שהתנהגות מסוימת מביאה תשומת לב, ואחרת לא. הוא עדיין נלהב — אבל עכשיו הנלהבות שלו מכוונת.